המאבק להעלאת יהודי אתיופיה

"מטה המאבק לעליית יהודי אתיופיה" הינו גוף רשמי אשר הוקם בשנת 2013.
גוף אזרחי א-פוליטי הפועל בהתנדבות למען העלאתם ארצה של היהודים הממתינים, בערים אדיס אבבה וגונדר שבאתיופיה.
כמו כן, פועל בשיתוף ולמען משפחות הממתינים המופרדות ומחכות לקרוביהן בישראל. מאז הקמתו, פעילי מטה המאבק פעלו במישורים שונים. המטה אירגן מערך התנדבויות לקהילה היהודית באתיופיה ובארץ,  הוציא הפגנות נרחבות, פעילות תקשורתית מקיפה, מערך דוברות בניו-מדיה וכן לובי בכנסת ובממשלה שהובילה להחלטות ממשלה לקידום העלייה.  
מטה המאבק הוקם בעקבות החלטת הממשלה באוגוסט 2013, לפיה תסתיים עלייתם של שארית יהודית איתיופיה ובעצם קבלת החלטה זו החליטה למעשה מדינת ישראל לסגור את שעריה לממתינים שנותרו מאחור. 
השלכותיה של החלטה זו הביאו, בין היתר, ליציאת הסוכנות היהודית מגונדר ופירוק המתקנים אשר הופעלו על ידה בעיר גונדר. ביניהם: ספרייה, בית כנסת, בית ספר ועוד. בפועל נותרו מאחור, אותה עת, עוד כ-9000 נפשות (באדיס ובגונדר), כאשר בני הקהילה קרועים מבני משפחותיהם הנמצאים בארץ.

 
הישגים:
ב-2013 פעלו אנשי מטה המאבק בכנסת, יצרו הפגנות עם אלפי אנשים ונפגשו עם שר הפנים דאז גדעון סער - הדבר הוביל להחלטת ממשלה ראשונית בעניין העלייה.
במקביל לכך, פעילי המאבק מנעו את סגירת בית הכנסת בגונדר וחידשו את הקשר בין העולם היהודי לקהילה היהודית באדיס אבבה שהופקרה קודם לכן עשורים.

בשנת 2015, התקבלה החלטה מספר 716 לפיה תיפתח העלייה בהתאם לקריטריונים אותם הגדירה ממשלת ישראל. שנה לאחר מכן, הממשלה בניגוד להחלטה הקודמת והכריזה כי לא תבצע את החלטתה. בתגובה לכך, מטה המאבק הוציא לפועל את "צעדת החירות" בהשתתפות 4,000 איש - ויחד עם פעילות פרלמנטרית משולבת (בהובלת ח"כ אמסלם ונגוסה) נפתחו שערי העלייה הבירוקרטים. 
יחד עם זאת, נדרשו הפגנות ופעילויות פרלמנטריות רבות בכדי לדאוג לכך שיעלו כ-2,000 עולים במשך חמשת השנים שעד לכניסתה של שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו-שטה. 
בשנת 2020 קודם מתווה העלייה של שרת העלייה פנינה תמנו-שטה, אשר בגיבושו היו שותפים פעילי המאבק. מיד לאחר מכן, בהובלת השרה תמנו-שטה, התקבלה החלטה 429 לפיה יש להעלות כ-2,000 ממתינים, וכך רבים מהממתינים עלו לישראל ומשפחות שהיו קרועות עשורים התאחדו. 
על אף עובדה זו, העלייה טרם נגמרה ומשפחות רבות מפוצלות וממתינות לבני ובנות משפחותיהם שנותרו מאחור במחנות הממתינים. 
תנאי החיים הפיזיים באתיופיה הם קשים, עוני וקושי לפרנס ולדאוג למשפחה. לקשיים אלו מתווספים גם הקושי הנפשי של הניתוק מן הקרובים, התקווה והציפייה הבלתי נגמרת.
בארץ המשפחות שכן עלו לישראל אינן מצליחות להשתלב באופן מלא בארץ בעיקר בשל הקרע העצום שנוצר בתוך המשפחה. 
 העלאתם של משפחות שארית יהודי אתיופיה הינה חלק מהחובה המוסרית והחברתית של מדינת ישראל ולאור חובה זו יש לפעול. מטה המאבק חרט על דיגלו להאבק עד להעלאת כל הממתינים.